רמת הגולן בחורף קרה וגשומה ואף מושלגת, ואנחנו מגיעים אליה כדי ליהנות ממראה הנחלים הזורמים והמפלים השוצפים, או ליהנות מהשלג היורד בפסגות. לעלות לטיול רגלי בגולן? פחות, וחבל. ריכוזי פריחה ייחודיים ומענגים את העין מחכים לנו מדרום הגולן ועד צפונו.
רמת הגולן היא חנות הכלבו הגדולה של הטבע הארצישראלי: אזור של מפגש בין אזורי אקלים יובשניים וחצי מדבריים לבין איזורים גשומים וקרים, וצומת סואן של סוגים ומינים שונים של צמחים.
המפגש המעניין הזה מתאפשר בזכות מיקומה הגיאוגרפי של רמת הגולן בצפון הארץ, במרחק גדול מהים התיכון, בקירבה לבקע ים המלח, ולמדבר הסורי מהעבר השני. המבנה הטופוגרפי של הגולן תורם אף הוא לגיוון הזה: רמה בזלתית שנוצרה מהתפרצויות געשיות חוזרות ונשנות, אשר כיסו את התבליט הקדום ויצרו משטח נרחב שממנו מבצבצים חרוטי אפר. למעשה, הגולן אינו רמה ישרה אלא נטויה. הפינה הדרום מערבית היא הנמוכה ביותר, כ-300 מטרים מעל פני הים, והפינה הצפון מזרחית היא הגבוהה ביותר, מעל 1000 מטרים מעל פני הים. ההתגוונות הגדולה של הרכב הצמחייה ואופיה הוא פועל יוצא מכך.
בצפון הגולן, שם ממוצע המשקעים השנתי הוא כ-1200 מ"מ, נפגוש ביער אודם הגדול והמרשים; ואילו במורדות דרום הגולן, בכמות משקעים של פחות מ-400 מ"מ בשנה, ובמסלע קרטוני המאפשר פחות מים זמינים, מתקיימת חברת שיחים מדבריים. במורדות המערביים נפגוש בעצי השיזף האופייניים לסוואנות של אפריקה; ואילו במזרח גדלים שלושת מיני האלונים של החבל הים-תיכוני בישראל (המקום היחיד בארץ שבו גדֵלים השלושה בכפיפה אחת).
מבשרי הסתיו, בני היורה ובני המטר
האם באמת יש בישראל ארבע עונות? עונות השנה הן עניין מאוד לא מוחלט בארצנו, והגדרות היום הארוך ביותר בשנה, היום הקצר ביותר ושני ימי השיוויון, שמתאימים לאירופה ולקווי הרוחב הצפוניים – לא בהכרח מתאימים לכאן. עם זאת, צמחים ובעלי חיים רבים מתזמנים את מחזור החיים השנתי שלהם על פי אורך היום. אורך היום והתופעות האקלימיות המשתנות – הם הגורמים המעוררים את התכונות וההתנהגויות השונות בעולם הטבע. כאשר מגיע היורה והגשמים הראשונים יורדים על הארץ ומרווים את הקרקע הצמאה, מתחילה נביטת החורף. בהתאם, טָבע חוקר הטבע, המחנך והסופר יהושע מרגולין (1947-1877), שלושה מושגים הקשורים בפריחות החורף: "מבשרי הסתיו", "בני היורה" ו"בני המטר".
מבשרי הסתיו מתעוררים ונובטים לפני בוא הגשמים ופריחתם מותנית בעיקר בהתקצרות הימים, אך גם ב'מנות קור' מספיקות. פריחתם היסטרנטית, היינו פריחה בטרם הופעת העלים. קבוצה זו מיוצגת ברמת הגולן על ידי החצב המצוי, החלמונית הגדולה, סתוונית התשבץ וכרכום השבכה.
בני היורה הם כל אותם המינים המשהים את פריחתם עד לירידת מנת גשם ראשונה והרטבה מספקת של הקרקע, שתאפשר לצמח ליצור את מזונו בעזרת תהליך הפוטוסינטזה. הפריחה סמוכה או מקבילה להופעת העלים. בין פרחי הקבוצה הזו נמצא בגולן את הכדן הסגול, כרכום גַיַירדוֹ וחיננית הבתה.
בני המטר, פורחי החורף, הם המינים הפורחים בשיאו של החורף, בתוך ים של עשב ירוק וצמחייה חד שנתית. פרחים אלה מחכים לכמות נכבדה של גשם. הם נהנים מסביבה רוויה במים ומתחרות מזערית בלבד בשוק ההאבקה. מאידך, הם זקוקים להתאמות שיעזרו להם לשרוד את הקשיים בחורף.
פריחות החורף בגולן
הרקפת, האירוס והנרקיס – שלושה פרחים "בני מטר", המתעוררים עם בוא הגשמים. במצוקי הגולן, בריכוזי סלעים ובבתי גידול דומים בדרום הגולן ובמורדותיו נפגוש בחורף את הרקפת המצויה, הפורחת פה בהמוניה. הרקפת היוונית, לעומתה, היא מין נדיר למדי בישראל והיא פורחת פה בראש חרוטי האפר של צפון הגולן, וביער אודם, לרוב בצל החורש. הרקפת היוונית קטנה מהרקפת המצויה, עדינה ונמוכה. עלי הכותרת שלה ורודים ועגולים, בעוד שעלי הכותרת של הרקפת המצויה מוארכים.
מבנה הפרח של הרקפת הוא דוגמה מאלפת להסתגלות והתאמה לתנאי החורף: הפרח נטוי כלפי מטה כדי להגן על אברי הרבייה עמוסי האבקה מפני הגשם, אך היות שפרח הנוטה מטה אינו בולט דיו כדי למשוך את המאביקים, טרפי חמשת עלי הכותרת עולים כלפי מעלה ועושים את עבודת ה'שיווק'.
בסוג אירוס יש כמה קבוצות, שהמוכרת בהם היא קבוצת אירוסי ההיכל (אונקוציקולוס). עם קבוצה זו נמנים בין היתר אירוס הגולן והאירוס השחום. לקבוצה אחרת – קסיפיום – יש בישראל שני נציגים: אירוס הסרגל ואירוס הלבנון.
מאפייניהם של אירוס הסרגל ואירוס הלבנון דומים: איבר האגירה שלהם הוא בצל ולא פקעת או קנה-שורש, מבנה הפרח וצבעיו דומים למדי, וחתך העלה שלהם לרוב ריבועי או בצורת צלב (הם המינים היחידים בישראל עם חתך עלה כזה). שניהם מינים ויקריים, כלומר מינים מאותו הסוג, שתכונותיהם מתגוונות בהתאם לאזור הגיאוגרפי, היינו על פי השתנות בית הגידול או תנאי הסביבה. אירוס הסרגל (הנקרא כך על שם עליו הישרים והזקופים) הוא מין אנדמי לישראל, הפורח באתרים לאורך שדרת ההר המרכזית של ישראל, בכרמל וכן במצוקי האון בדרום הגולן. אירוס הלבנון 'מחליף' אותו בפסגות הגליל והגולן.
אחרון נזכיר כאן את המלך, מלך הביצה. ואולי בכלל הוא מלך ההר?
כולנו מכירים את הסיפור המיתולוגי על נרקיסוס שראה את בבואתו במים והתאהב בעצמו עד מוות, וכולנו גם יודעים לומר בוודאות רבה, כי הנרקיס הוא "מלך הביצה" (אף אם לא זכינו לגדול על הסיפור של לוין קיפניס). הנרקיס המצוי הוא מין שכיח למדי ברחבי ישראל, ויש לו שני מופעים. האחד פורח בביצות ובשטחים מוצפים, באדמות כבדות בעמקים, והשני במדרונות סלעיים, בהרים.
ברמת הגולן גדלים שני האקוטיפים. בראשי המצוקים של קניוני הגולן נפגוש בנרקיס ההררי, ששיא פריחתו בדצמבר; ואילו באדמות כבדות בדרום הגולן, כמו למשל אחו נוב, נפגוש את נרקיס הביצה. מעניין לציין, כי זמני פריחת נרקיסים אלה אינם חופפים. הנרקיסים ההרריים מקדימים לפרוח כבר בנובמבר ופורחים לתוך דצמבר, ואילו נרקיסי הביצות הגדלים בעמקים פורחים בינואר, וממשיכים לפברואר.