מרדכי אביעם
על אודות פרויקט השימור בתל בית ירח, קראו קוראי הביטאון בחוברת מספר 22, שבה כתבו עובדי רשות העתיקות מתחום השימור והחינוך. אין ספק כי אתר בעל חשיבות מרכזית כזו, מן הראוי שתושקע בו עבודת פיתוח ושימור ברמה גבוהה, כפי שאכן נראים הדברים בשטח כיום, והעבודות יושלמו בקרוב גם בשילוט.
המבקר באתר, שעוד טרם נחנך רשמית, יכול לספוג חלק מהמראות והחוויות של האתר הקדום, בין אם זה מבנה המעגלים הייחודי מתקופת הברונזה הקדומה או אם מכלול בית המרחץ המרשים של ארמון שליטי בית אומייה. ארמון זה היה אחד משני ארמונות חורף של הח'ליפים האומיים, שבירתם היתה בדמשק, עיר שקר בה בחורף, לעומת מזג האוויר הנעים של הכינרת באותה עונה. ארמון אחד היה בחורבת מנים (ח' מיניה) שליד אתר ספיר ואכסניית הנוער. ארמון זה שרד באופן מרשים ביותר, גם הוא גן לאומי מוכרז, שטרם זכה עדיין לפיתוח ושימור כמו המבנה בבית ירח. הארמון של בית ירח פורק במהלך הדורות עד כי שרדו ממנו יסודות בלבד. בליבו של הארמון היה בית מרחץ מפואר שקיבל את מימיו מסעיף שיצא מאמת המים של טבריה ואשר חלקים שלו התגלו בחפירות ארכיאולוגיות שונות.
החצר המרכזית של בית המרחץ היתה מרוצפת בלוחות שיש וחלק מקירותיו היו מצופים כנראה בפסיפסי קיר מוזהבים. קוביות פסיפס מוזהבות נמצאו בחומר המלט של השלב השני בבית המרחץ, כאשר עובו הקירות.
במסגרת ניקוי ושימור בית המרחץ, נוקה השטח של החצר המרכזית והובלטו בה סימני הטביעה של מרצפות השיש, כך שהמבקר יוכל להבין מה הוא רואה. המקומות היחידים בהם שרדו ריצופי השיש הם לאורך הקירות, במקום בו כיסה עיבוי הקיר של השלב השני את חלקן של המרצפות. במהלך הניקוי, הבחינו עיניו החדות של ראש חוליית השימור במקום, אילן מזרחי, בשרידי אותיות על אחת מהמרצפות שבצבצה מתחת לקיר. הוא ניקה את הלוח עד כמה שניתן היה, ואכן צצו ועלו על פני האבן כמה אותיות ביוונית. זו לא הפעם הראשונה שצוות השימור מוצא כתובת עתיקה באתר. עם תחילת העבודות התגלתה אבן מסותתת ועליה שרידי כתובת יוונית מהתקופה ההלניסטית, שפוענחה על ידי פרופ' אורן טל והתברר שהיא חלק מכתובת ממלכתית.
הידיעה על גילוי לוח השיש עם הכתובת הגיעה גם אלי ופניתי לפרופ' אורן טל ולפרופ' רפי גרינברג, שניהם מאוניברסיטת תל אביב, המלווים את השימור מן ההיבט האקדמי. הסברתי להם כי בימים אלו, ד"ר יעקב אשכנזי ואנוכי, עוסקים במחקר רחב היקף על הגליל הנוצרי בתקופה הביזנטית, ונשמח מאוד אם אפשר יהיה לחשוף את הכתובת במלואה ולראות במה היא יכולה לתרום למחקר. התשובה היתה כמובן חיובית. צוות השימור פירק בזהירות כמה אבנים מעיבוי הקיר, ולאחר ניקוי נחשפה הכתובת, החקוקה בעיצוב יפה ומסודר על פלטת השיש.
הכתובת היוונית אינה שלמה, מכיוון שלוח השיש המקורי נוסר כנראה לשני חלקים כדי להתאים לגודל המרצפות שנדרשו:
ΤΟΠΟC…+
POYΠ…Δ
BYTEP…
הכתובת מתחילה בצלב בפינה השמאלית העליונה. הכתובת פוענחה בעבודה משולבת של ד"ר יעקב אשכנזי ופרופ' אורן טל, שהציעו לקרוא בה, עד כמה שאפשר, ממה שנותר "… מקום (הקבר של אדם, ששמו, אולי, אנדרון) הכומר"
אין כל ספק כי הכתובת היא כתובת קבורה נוצרית של איש כנסייה.
מה לכתובת נוצרית בארמון מוסלמי?
מצפון לבית המרחץ נתגלו כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, שרידיה של כנסייה גדולה, שלצידה קפלה קטנה יותר ובה היה גם אגן טבילה (בפטיסטריון). בכנסייה היו שרידי רצפות פסיפס שבהן היו כמה כתובות עשויות בפסיפס. הכתובת הראשית אומרת (בתרגומו של אשכנזי): "† [למען ישועתם] של תאודורוס המגיסטיראנוס ואשתו תאופילה ובסיליוס ה(?) נעשתה עבודת הפסיפס של (החצר?) ושל הדיאקוניקון בימיהם של הכמרים הקדושים ביותר אליאס ובסיליוס. באינדיקטיו השביעי, שנת 591 (528 לסה"נ)". כתובת שניה קצרה יותר אומרת: "האדון, שמור על הכמרים, אמן".
מתחת למפלס רצפת הכנסייה התגלו שני קברים בנויים שנמצאו ללא הכיסוי שלהם וללא ממצא אחר.
מכיוון שהכנסייה נצבה לבדה בשטח ולא התגלו שרידי כפר מסביבה, אנו מניחים כי היא והחדרים שסביבה היו חלק ממנזר ששירת את עולי הרגל בסיורם סביב הכינרת, או כנסייה משפחתית. בתקופה הביזנטית היו הכינרת ואתריה מוקד משיכה לאלפי צליינים שהסתובבו בארץ הקודש וביקרו במקומות הקדושים לנצרות. על כמה מהאתרים האלו יכולים הקוראים לשוב ולקרוא במאמרו של ד"ר יעקב אשכנזי, בחוברת "ארץ הכינרת" מס' 19.
לדעתנו, שימש הלוח הזה, שהיה משולב ברצפת הפסיפס של הכנסייה, להנצחת אחד הנקברים בקברים, שכנראה שימש בקודש.
הכנסייה ניטשה בשלהי התקופה הביזנטית, החופרים לא יכלו לקבוע בוודאות מתי היה הדבר. אפשרות אחת להסבר הנטישה באזור הכינרת, אותה מציע גם חופר המנזר בכורסי, מיוחסת לכיבוש הפרסי של א"י בשנת 614, כיבוש שבו גם נפל הצלב הקדוש בירושלים, בידי הפרסים.
כנסיות ומנזרים רבים נפגעו אז בארץ, וחלקם ניטשו. הארץ חזרה לשליטה ביזנטית נוצרית בשנת 630, אבל זמן קצר לאחר מכן חדר לארץ הצבא המוסלמי ובשנת 635 נכבש כבר עמק הירדן על ידי הערבים. בוודאי לא ניתן לומר היום כי המוסלמים הרסו את כל הכנסיות והמנזרים, וזאת כי יש בידנו עדויות ארכיאולוגיות על כנסיות ומנזרים שהמשיכו להתקיים ברציפות בתוך התקופה המוסלמית, אך יש גם ללא ספק מקומות שניטשו על ידי תושביהם הנוצרים. ראשית הקמתו של הארמון בא-סינברי (כפי שמופיע שם המקום במקורות המוסלמים) על ידי הח'ליף מאעויה התרחשה בקרבת שנת 650 ועל כן, סביר להניח שהבנאים המוסלמים רק פירקו את הכנסייה שעמדה אולי נטושה, והשתמשו באבניה לבניית חלק מקירות הארמון. על פי החפירות המחודשות שנעשו באתר בהנהלת פרופ' גרינברג, נבנה בית המרחץ כשלב שני בארמון, כלומר סביב שנת 700 לסה"נ. חלקים אדריכליים של הכנסייה הנוצרית שהיו עשויים שיש, נלקחו על ידי הבנאים כדי לרצף את חצר בית המרחץ ואת האמבטיות. כך היה גם גורלה של אבן המצבה של הכומר. לדעתי, נפגמה האבן בכוונה על ידי הבנאים המוסלמים, הפינה שכללה את הצלב שוברה, והצלב נפגם. שלוש הפינות האחרות של הלוח נשארו שלמות (לאחר ניסור האבן כמובן). המצבה, שברור היה כי היא נוצרית, הונחה כשפניה (עם הצלב השבור) כלפי מעלה ובסמוך מאוד לכניסה הראשית לחצר, כך שנראתה לעין כל, עד אשר כוסתה על ידי ספסל בנוי בשלב מאוחר יותר של שיפוצים. עדויות נוספת לפגימה ולזלזול באופן מכוון בסימני הצלב על ידי המוסלמים המתיישבים, נתגלו בין השאר בשבטה. שם, בשנים-שלושה מקרים, התגלו משקופי בתים ועליהם צלבים, כשהם משולבים כסף כניסה לבתים ועיטורי הצלב מופנים כלפי מעלה, כיוון הדורך. משקוף אחד כזה נמצא במדרגות הכניסה אל המסגד.