כשהייתי ילדה חלמתי להיות עורכת דין ולהגן על החלשים. כשנשאלתי מי הם החלשים שאני רוצה להגן עליהם, עניתי שאני רוצה לשמור על הטבע והחיות שכמעט נעלמות מהעולם (ממש כמו בשיר). גרנו אז ליד נחל דן שהיה מגרש המשחקים האהוב עלי. הורי הסבירו לי שזוהי שמורת טבע. אזור שמור במיוחד, בו הטבע מקבל עדיפות והגנה. אבל בפני מי צריך להגן על הטבע? האם מפנינו, בני האדם? האם כל הנחלים בישראל צריכים להפוך לשמורות טבע כדי שיהיו מוכנים? מחשבות פילוסופיות על הקשר בין האדם לטבע ועל הצורך של בני האדם להיות מוגנים מפני הטבע ושל הטבע להיות מוגנים מפני האדם מלוות אותי מאז.
כשלושה עשורים קדימה, אני כבר אמא לשני ילדים ואנחנו גרים לא רחוק מנחל אחר – נחל תנינים. כמו רב תושבי האזור אנחנו אוהבים את הנחל. אך לצערי הרב, לא פעם אנחנו עדים למחירים הכבדים שסופג הנחל בשל היותו כל כך "אהוב" על ידי שכניו. עומס, פסולת, רכבי שטח, רעש – וזאת רק רשימה חלקית של ה"מתנות" שאנחנו, שכניו האוהבים משאירים לו. השאלה על ההגנה על הטבע מפני האדם ועל הצורך של הטבע, שאין לו קול משלו בבתי משפט או בוועדות תכנון, בקול אנושי שייצג אותו ויגן עליו, ממשיך להעסיק אותי גם כאשה בוגרת.
כנראה שאני לא היחידה ששואלת את עצמי את השאלות האלה, בשנים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד קהילות שצומחות סביב הנחלים בישראל ומבקשות לבנות מערכת יחסים חדשה וטובה עם הנחל. מערכת יחסים אשר רואה הן את הצרכים של הנחלים והן את הצריכים של הקהילות הישובות לצדו. ממש כמו במערכות יחסים בין בני האדם, כאשר מערכת היחסים אינה מאוזנת ולא נותנת מקום לצרכים של כל הצדדים היא בדרך כלל לא מחזיקה מעמד ושני הצדדים נפגעים, כאשר כמעט תמיד יש צד חלש שנפגע יותר וצד חזק שנפגע פחות.
ישראל משתנה בקצב מסחרר. הגידול המהיר של האוכלוסייה והפיתוח גובים מחיר גבוה על חשבון השטחים הפתוחים. מצד אחד משאבי הטבע שלנו הולכים ומצטמצמים אל מול עניינו, ומצד שני מתחזקת ההכרה של הציבור בצורך שלנו לקרבה לטבע למען הבריאות שלנו. צורך אשר קיבל ביטוי משמעותי בימי הסגרים בשנתיים וחצי האחרונות.
מדפדוף מהיר ברשתות החברתיות ניתן לראות כי ישראלים רבים, מגלים את הטבע שליד הבית. למילה גילוי יש משמעות עמוקה כיוון שפעמים רבות אין אלה אזורים טבעיים ירוקים ונקיים אלה אזורים מוזנחים מאוד שעל מנת לגלות אותם צריך רצון רב ולפעמים גם פעולה אקטיבית של ניקיון ופינוי פסולת.
דוגמא מובהקת לאזורי טבע שכאלה ניתן לראות בנחלים רבים בישראל. אשר בשל היותם נחלי אכזב שלא זכו לעדנה והכרה, כמו נחל דן או נחל תנינים שהזכרתי, והפכו לאתרי פסולת.
כישראלים אנחנו רגילים שכדי לשחות בנחל אנחנו צריכים להצפין לנחלי הצפון או לעלות על מטוס, ושככה זה היה תמיד. לשמחתי, בשנים האחרונות עוד ועוד אנשים מבינים שזאת לא גזירת גורל ושפעם כמעט לכל ישראלי היה נחל צלול ליד הבית. בקרב ישראלים רבים מתבססת ההכרה שמצב בו נחלי ישראל הינם ערוצים יבשים, עמוסים בפסולת או מזוהמים איננו המצב הטבעי ויש לנו מה לעשות בנידון. הכרה זאת מביאה עוד ועוד אנשים לפעול לשמירה על הנחלים בערוצים שונים: פעילות פיזית ואקטיבית בשטח, יצירת לחץ על מקבלי החלטות, רצון והשפעה על תהליכי התכנון, עבודה בשיתוף פעולה עם הגופים הסטטוטוריים כמו רשויות ניקוז ונחלים, רשות הטבע והגנים ועוד.
כיום ישנן קבוצות רבות של תושבים שמחליטות לפעול למען הנחל אשר בסביבתן, בכל רחבי הארץ. דוגמאות ניתן לפגוש מנחל סער שצפון ועד באר שבע שבדרום. קבוצות שמוכנות לשנות את הפרדיגמה ולבנות חיים חדשים. חברי הקבוצות נכונים להשקיע זמן ומשאבים למען השמירה על הנחל ופועלים רבות על מנת ליצור שותפויות רחבות בין השחקנים השונים, האינטרסים והצרכים, מתוך הבנה שהשתקה או התעלמות מאלה לא יביאו לתוצאות ארוכות טווח.
יצירת שותפות רחבה סביב נחלים בישראל זוהי משימה לא פשוטה כלל. מדובר ביצירת שיח בין מגוון קהילות וקהלים, זהויות, אמונות, עמדות פוליטיות ועוד. לנחל יש את היכולת להיות הבסיס הטוב לשיתוף פעולה.
כתבה: יעל אילמר גירון, מנהלת הטמעה וקהילה מקצועית באגמא המרכז לאגני היקוות ונחלים