גיאולוגיה

אגם הכינרת נמצא במרכז בקע הירדן, בחלקו הצפוני של השבר הסורי אפריקאי. הגליל המזרחי שממערב לאגם, שונה מאוד בטקטוניקה ובסטרטיגרפיה מאזור דרום רמת הגולן שממזרח לו. מקור: ספר הכינרת- פרופ' משה גופן, יצחקי גל
בצד המערבי של הכינרת גובלים בה המורדות של הגליל המזרחי, שנחשפים בהם סלעי משקע ובזלות מהתקופה שמן הקרטיקון ועד ימינו (הולוקן). בצד המזרחי של הכינרת גובלים חופי האגם בהעתק אורך וישר שכיוונו צפון- דרום, ומעבר לו לכיוון מזרח משתרעת רמת הגולן.

החתך ממזרח לאגם חושף שכבות מהאיאוקן התחתון ועד הפלייסטוקן, וליד חופי האגם יש אף תצורות הולוקניות צעירות. תצורות הולוקניות יש גם בחלקו התחתון של החתך שממערב לאגם.

טבלה 2- גילן של התקופות הגיאולוגיות הנחשפות באגן ההיקוות של הכינרת

ממערב לאגם נחשפים בבסיס החתך מעט כתמים של קרטיקון תחתון. אלה עשויים חול, חרסית, פצלים וגיר. מזרחה מהן נחשפות תצורות של גיר ודולומיט מגיל קרטיקון עליון ועד איאוקן תיכון, וביניהן מפוזרות תצורות קירטוניות וחוואריות של הקרטיקון העליון. האזור שממערב לאגם בציר דרומי יותר, תבור-יבניאל-פוריה, בנוי בצורת גושים גדולים נטויים לצפון-מזרח, ומרבית השטח מכוסה בזלת. בצפון, במורדות מצפת לכיוון ראש פינה-עמיעד, נפוץ מאוד גיר שישי (תצורת בר-כוכבא) עשיר בנומוליטים מגיל איאוקן תיכון. שטחים ניכרים ממערב לאגם מכוסים בשכבת הבזלת המכונה "בזלת הכיסוי". סוג זה של כיסוי נפוץ ביותר גם ברמת הגולן. זו שכבת בזלת שהתפרצה בזמן הפליוקן, וגילה 3.1-3.7 מיליוני שנים.

שלושה גושים מורמים, בצידו המערבי של האגם, עשויים סלעי גיר ודולומיט מתקופת הקרטיקון: גוש חמי טבריה, גוש תל רקת (פוליה) וגוש טבחה. גושים אלה, שגילם קנומן-טורון, גובלים במשקעים צעירים מאוד של תצורת הורדוס, בזלת הכיסוי ומשקעים אלוביאליים מגיל הולוקן.

האזור שמדרום-מערב לאגם ועד הר תבור (הגליל התחתון) בנוי בצורת גושים נטויים: גוש יבניאל-פוריה וגוש הזורעים-טבריה עלית.

אזור נגב כנרות, וכן רצועה צרה לאורך החוף המזרחי של הכינרת ועמק החולה, מכוסים בתצורות צעירות של פלייסטוקן

והולוקן. המישורים שמדרום לכינרת וממזרחה מכוסים ב"תצורת הלשון" מגיל פלייסטוקן עליון; בקעת גינוסר, בקעת בית ציידה ורצועת חוף במזרח האגם מכוסים בתצורות אלוביאליות הולוקניות, ואילו בדרום- מערב האגם, וכן צפונית לטבריה, נחשפת תצורת גשר מגיל פליוקן. עמק החולה (200 קמ"ר) מכוסה, בחלקו, בשטחים שהיו מכוסים בעבר על ידי ביצות באדמות כבול שונות.תצורה חשובה נוספת היא תצורת עובדיה מגיל פלייסטוקן , הנחשפת בשוליים של בקעת כנרות. בתוך תצורה זו, ששקעה על קרקעיתו ובחופיו של אגם קדום, עובדיה, נחשפו שרידי מושבות קדומות של אדם השייך לאחד הגזעים הקדומים ביותר הידועים. אתר זה נמצא בפתחו של נחל יבנאל, ליד הכפר הערבי עובדיה.

האזור המרכזי של עמק החולה נמצא בגובה של כ-70 מ' מעל פני הים וחלקו מכוסה בשכבת משקעים בעובי של 60 מ', שהצטברה על קרקעיתו של אגם החולה העתיק והביצות שבשוליו. עומק האגן כ- 1,600 מ' והוא מלא במשקעים: בעומק 100 מ גילם 60,000 שנה, ובעומק 60 מ' גילם 30,000 שנה.

כיוונים אחדים של תנועות טקטוניות מאפיינים את אזור הכינרת, כשם שהם אופייניים לבקע הסורי – אפריקני כולו:

תנועות הכיוון צפון- דרום, שהתחילו לפני כ-20 מיליון שנים ונמשכו תקופה ארוכה.

תנועות מתיחה בכיוון מזרח- מערב, שהחלו מאוחר יותר, בראשית הפלייסטוקן ( לפני 1.8 מליון שנים), וגרמו לשקיעה של אזור האגם.

שילוב של התנועות הללו גרם לתהליך השקיעה ויצירת הבקע כפי שאנו רואים אותו היום. בקע ים המלח היה קשור בראשית קיומו לים התיכון דרך עמק יזרעאל. בים קדום זה שקעו מלחי- התאדות (גבס מנחמיה-גשר ותצורת בירה). הקשר לים התיכון נותק לפני הפליוקן. באזור נותרו אגמים כמו אגם הלשון ולפניו אגם עובדיה, שהיו שרידי ההצפה של הים התיכון.

כתוצאה מהתזוזות האופקיות בכיוון צפון-דרום ושקיעת אזור הכינרת, נוצר אגם, שקרקעיתו אינה סימטרית: שיפועה תלול יותר במזרח ומתון יותר במערב. בחלקה הדרומי של הכינרת קיים מצוק תת-ימי, מכוסה כמובן במשקעי האגם. המצוק הזה ברור בחלקו המערבי ופחות ברור בחלקו המזרחי של האגם, בגלל התנועות האופקיות צפון- דרום.

לכינרת בצורתה הנוכחית קדם אגם הלשון, המלוח, שהשתרע מאזור צפון הכינרת ועד חצבה, הרחק בדרום. לאגם הלשון קדם אגם עובדיה, שהיה קטן יותר ומימיו מתוקים. אגם הכינרת נוצר בצורתו הנוכחית לפני פחות מ-20,000 שנים, כתוצאה משקיעה טקטונית אחרי התייבשותו של אגם הלשון.

יש חוקרים הטוענים שעד לפני 13,000 שנים היה חלקו הצפוני של האגם מורם ויבש, ורק אז התחיל חלק זה לשקוע ולהתכסות מים. שקיעה טקטונית זו ממשיכה גם בימינו. אחרים גורסים כי כבר אגם הלשון, שקדם לכינרת, הגיע עד צפון הכינרת וכשזו נוצרה, היה גם חלקה הצפוני מכוסה מים.

החל מהזמן של 11,000-13,000 שנים לפני זמננו היתה תקופה של אקלים יבש, שהיתה מלווה בהתיישבות מפוזרת של האדם הקדמון בחופי האגם. תקופת יובש זו נמשכה עד לפני כ-4,000 שנים ("ברונזה קדומה") ואז החלה שוב תקופת אקלים רב משקעים ומלווה שטפונות, שנמשכה עד לפני 1,000-1,500 שנים. השיטפונות נגרמו גם בגלל מעצורים (שכבות בזלת וחלוקים) בהתחתרות הירדן ובגלל ריבוי משקעים. לאחר תקופה שיטפונית זו החלה תקופה של יובש יחסי הנמשך עד ימינו אלה.

יש חוקרים, המסתמכים בעיקר על מחקר של גרגרי אבקת צמחים, הטוענים , כי במשך 5,000 השנים האחרונות לא חל שינוי משמעותי באקלים האזור.

עד התקופה הביזנטית או הרומית היה מפלס האגם גבוה יותר, והירדן יצא מהכינרת דרך גן רחל של ימינו. לאחר מכן ירד רום המפלס. הירדן פרץ לו דרך נוספת במקום נמוך ודרומי יותר, בין בית ירח לדגניה. עד סוף המאה הקודמת יצא הירדן מהכינרת בשתי זרועות: ליד גן-רחל ומדרום לבית ירח. החל מראשית המאה ה-20 נסתמה הזרוע הצפונית של גן-רחל, והירדן יוצא רק דרך הזרוע הדרומית. שלושה אזורים עוצבו עם ירידת מפלס זו: בקעת גינוסר, בקעת בית-ציידה ושפך נחל סמך.

חוקרים שונים מביעים השקפות סותרות. יש הטוענים כי מפלס הכינרת היה יציב משך כל תקופת ההיסטוריה והפרי-היסטוריה, ואחרים סבורים כי המפלס אף עלה מאז התקופה הרומית. קיימת גם סברה שזה 5,000 שנה אין שינוי אקלימי, וכל שינויי המפלס נגרמו בידי אדם.

מלח שופע כיום אל הכינרת בעיקר ממעיינות תת- מימיים, שמליחותם היא כ- 1,100 -18,000 מיליגרם כלור לליטר (מגכ"ל). עד שנת 1964 נכנס המלח דרך מעיינות מלוחים על-קרקעיים, שהוטו אז אל מחוץ לאגם. רובם הוטו דרך "המוביל המלוח"- תעלת בטון או צינור בחלקים מסויימים המובילה את המים המלוחים, וגם קולחים/שפכים של יישובים השוכנים בחוף המערבי, אל הירדן, דרומית לסכר דגניה. קצב הכניסה של מלח אל הכינרת לפני הטיית המעיינות המלוחים היה 150,000 טונות לשנה. שליש מכמות זו מוטה כיום במוביל המלוח ואינו נכנס לאגם. שתי תיאוריות שונות ניסו להסביר מהו מקור המלח של המעיינות המלוחים הללו ומהו המנגנון ההידראולי המעלה ומביא אותו אל האגם:

מקור המלח הינו במי-ים, והעלייה מתרחשת עקב דחיסת שכבות והידוק כלפי מטה, או בגלל התפשטות טרמית של נוזלים הבאים במגע עם גוף וולקני חם, וכתוצאה משחרור אדים וגזים הידרותרמיים הכרוכים בפעילות וולקנית. מים מתוקים ומלוחים עולים יחד על-פי מנגנונים שונים דרך אותה מערכת סדקים ומתערבבים זה בזה.

מקור המלח הוא באואפוריטים (סלעים שנוצרו כתוצאה מהתאדות) של אגם סגור מגיל פליוקן מאוחר, שחדרו למאגרים ההרריים: על -ידי הסתדקות המערכת, יצירת שברים, העתקה והמסה-קרסטית הפכו המלחים ומאגרי המים התת-קרקעיים למערכת אחת. במערכת זו קיים שיכוב על-פי הבדלים במשקל הסגולי (מלוח יותר גם כבד יותר, ונמצא בשכבה עמוקה יותר, ולהיפך). שפיעת המלח נקבעת, לפיכך, על-פי העומד הפוטנציומטרי במאגרים ההרריים ולא על-פי גובה מפלס הכינרת.

משמעותה של התיאוריה הראשונה היא,שאם יורידו את מפלס הכינרת, וכן אם ישאבו יותר מים מתוקים מהמאגרים התת-קרקעיים בהרים- יקטן הלחץ ההידרוסטטי על המים המלוחים ותגבר שפיעתם. ואילו משמעותה המעשית של התיאוריה השנייה היא , שאם ישאבו יותר מים מתוקים מהמאגרים התת-קרקעיים בהרים ויקטינו את העומד הפוטנציומטרי שם- תקטן שפיעת המלח, ואם יורידו את מפלס הכינרת לא תגדל שפיעת המלח. לצערנו, אין בידנו עדיין נתונים המאפשרים לאמת חד- משמעית אחת מהתיאוריות האלה.

נערכו הרבה מאוד קידוחים באזור האגם, אולם בקידוח צמח 1 אותר גוש מלח- תגלית שחשיבותה מצדיקה להציג כאן את תוצאותיו של קידוח זה:

הקידוח נערך כשלושה ק"מ מדרום לכינרת, וחדר לעומק של 4,249 מטרים. נתוני המבנה הגיאולוגי ושיחזור האירועים שהתרחשו בתקופות קדומות הוצגו על-ידי הגיאולוגים מרכוס וסלגר.ניתוח הממצאים שהתקבלו אפשר לשחזר את ההיסטוריה הגיאולוגית של האזור בתקופת המיוקן. הקידוח לווה גם בסקר סיסמולוגי, לשם קביעת נטיית השכבות בעומק. החתך חולק לחמש יחידות עיקריות:

בקידוח צמח 1 נמצא גוש מלח גדול, שקצהו העליון שוכן בעומק 1,344 מטר, והוא חודר לעומק. ייתכן וגוש מלח זה אינו אלא אחד מגושים רבים המשמשים כמקור למלח המוסע על-ידי המים ושופע אל הכינרת. גוש מלח זה נוצר כסלע מנדף (אואפוריטי) בתקופת הפליוקן, ומאוחר יותר, תוך תהליך שקיעת בקע הירדן הוא ירד לעומק, ושכבות צעירות יותר כיסו אותו.