תקרית אל-חמה: הסיפור שלא סופר

תקרית אל-חמה מתאריך 04/04/1951 הייתה מבצע מתוכנן לפרטיו על ידי צה"ל. תוצאתו המידית הייתה שינוי מהותי ביחסי ישראל-סוריה. ועדת שביתת הנשק של שתי המדינות עשתה הכל על מנת למנוע עימות מזויין אשר יוביל לפגיעה במערכת יחסים חיובית וזהירה אשר נבנתה בעמל רב. תקרית זו הפכה למפנה מעכיר במערכת יחסים זו.

מבצע זה, שלימים יכונה "תקרית" אכן גרם בתוצאותיו, להבנת כל הצדדים – ישראל, סוריה ונציגי האו"ם החברים בוועדת שביתת הנשק, כי תמה תקופה במערכת היחסים תוך תחילתה של תקופה חדשה. המפגשים אשר נמשכו גם בעתיד, חסו תחת צילה של "תקרית" זו. מכאן ואילך, ועדת שביתת הנשק (ועדת הש"ן) במסגרת ישיבותיה, תישאר מוגבלת לפתרון בעיות נקודתיות אך לא מעבר לכך.

ככזאת, תקרית זו ותזמונה, מעלים שאלות ותמיהות רבות, אשר חלקן יתכן ותישארנה פתוחות עוד זמן רב. מפאת חשיבותה כגורם ביחסים ישראל-סוריה, יש מקום לנסות ולדלות את מירב הפרטים אשר דרכם ניתן יהיה להאיר במידת האפשר טיבה של פרשייה זו. פרטי התקרית לזמנם, קיבלו סיווג של "סודי" ו"סודי ביותר". מסמכים הנוגעים בדבר נחתמו בארכיון צה"ל תחת מעטה הסיווג. אם אכן היה מדובר בתקרית גרידא, סביר להניח שלא היה מקום להחלת "האפלה" על פרטיה.

במסגרת מאמר זה נסקרו המחקרים העיקריים שנגעו בפרשיה זו תוך ביקור נוסף בארכיון צה"ל, על מנת לבדוק אפשרות מציאת מסמכים חדשים שהותרו לגילוי. יש לציין, כי גם עתה, התיקים שנסקרו השייכים לתקופה זו, נותרו בחלקם חסויים. כמו כן התברר שגם לגורמים מדיניים הייתה מעורבות בנושא, כך שההיבט המדיני וההיבט הצבאי במבצע זה היו בבחינת צבת בצבת עשויה.

על מנת לרדת לחקר מקורה, יש למקם תקרית זו במסגרת כלל האירועים הסמוכים לה. אין היא עומדת בפני עצמה. לשם כך, נקדים סקירה קצרה באשר למערכת היחסים ישראל-סוריה, עד לנקודת זמן זו. בכלל זה – ההגעה להסכמי שביתת הנשק, בעיות נלוות, יחסה של ישראל להסכמים אלה, אופק מדיני רצוי והתנהלות סורית מול ישראל.

הסכמי שביתת הנשק סוריה-ישראל

סוריה, אשר גישתה כלפי ישראל אופיינה בקיצוניות עקב היותה ערש הלאומיות הערבית, לא הזדרזה להיענות בחיוב לקריאת מועצת הביטחון של האו"ם, לשאת ולתת על שביתת נשק. רק ב־5 באפריל 1949 נאותה ממשלת סוריה לקיים משא ומתן על שביתת נשק עם ישראל. המשא ומתן היה ארוך ומייגע תוך אי-הסכמה על קווי שביתת הנשק. סוריה הצליחה לתפוס שטחים מעבר לקו המנדטורי, אותו קו גבול בינלאומי שנקבע כקו גבול בין המנדט הצרפתי למנדט הבריטי. דהיינו, שטחים שהיו בתחום ארץ ישראל המנדטורית נתפסו על ידי צבא סוריה. הסורים לא היו מוכנים לוותר על שטחים אלה וישראל לא קיבלה את הימצאותם של כוחות צבא סוריים מערבית לקו זה.

הנוסחה הגואלת למצב דברים מקוטב זה באה בדמות הצעה להכיר בשטחים מסוימים כאזורים מפורזים, תוך נסיגה סורית כמה שיותר קרוב לקו הגבול המנדטורי, שבסופה הביאה לחתימה על הסכם שביתת נשק. כללית ניתן לומר שמזרחה של ארץ כנרות בזכות יכונה: "הארץ המפורזת". הסכמה זו, ¹ שהיה בה הרבה מן המעורפל, סופה שהולידה סלעי מחלוקת ומאבק תמידיים שלתוכם תיכנס 'תקרית אלחמה' בעתיד, 'תקרית מוטילה' ושאר פעולות תגמול שהפכו לאורח חיים בחבל ארץ זה. החלקים הצבאיים בהסכם יושמו ברובם. באשר לדרך פעולתו של המינהל האזרחי, מחלוקות שעלו טופלו שלא בדרך צבאית. שני הצדדים השתדלו לשמור על יחסים תקינים. מצב זה תאם לתקופה שבין החתימה על הסכם שביתת הנשק מאז יולי 1949 ועד לראשית המאבק סביב עבודות ייבוש החולה, החל ממרס 1951. במהלך תקופה זו פעלה ישראל ליצירת עובדות באזור המפורז. הסורים, יצרו גם הם שליטה על אזורים בתוך המרחב המפורז. פעולות השתלטות הדדיות אלה לוו בזהירות מתמדת מיצירת משבר ביחסים, תוך הבאת מחלוקות לליבון בפני ועדת שביתת הנשק. מצב דברים זה לא שינה את תפיסתה של ישראל כי האזורים המפורזים הינם בתחום ריבונותה של ישראל, גם אם לא הוסכם על כך.

פרויקט ייבוש החולה כגורם לחידוד עמדות

אווירת ההבנות והזהירות מעימות צבאי מגיעות לקיצן בחודש מרס 1951. בפברואר 1951 מתחילות עבודות ייבוש החולה שבעקבותיהן פורצות תקריות ירי מנשק קל ושטוח מסלול, לעבר כלי עבודה ישראליים. המחלוקות הסמויות סביב האזורים המפורזים צפות ועולות. במהלך הדיונים על הפעילויות המבוצעות, העלתה ישראל לראשונה את תביעתה לזכות ריבונית על האזורים המפורזים. ב־7 במרס שולח יושב ראש ועדת שביתת הנשק, הגנרל ריילי, תזכיר, הן לסורים והן לישראלים בו נאמר כי אין לאף צד זכויות ריבוניות כלשהן באזורים המפורזים. עמדה זו כפי שבוטאה, הייתה אחד הגורמים לשינוי במדיניותה המוצהרת של ישראל. ביטוי מפורש לשינוי זה במדיניות הישראלית על אף התזכיר הנ"ל ובניגוד לו, מואר על ידי מכתבו של בן גוריון מה־9 במרס 1951 המופנה לשרים לפי משרדיהם, לשאר חברי הממשלה, לצמרת צה"ל ולשאר גורמים בצה"ל הנוגעים בדבר אשר עיקרו החלת המשפט הישראלי על האזורים המפורזים.

ב־30 במרס מחליטה ממשלת ישראל לפעול למימושה של הריבונות הישראלית באזורים המפורזים. ²

מגמות אלה, לא מנעו המשך ישיבות ועדת שביתת הנשק על מנת למצוא פתרון מוסכם להמשך מפעל ייבוש החולה. ב־3 באפריל נערכו שיחות לא רשמיות במהלך פגישה של ועדת שביתת הנשק, בהן הגיעו שתי המשלחות להסכמה כי יש להמשיך את השיחות למחרת, במגמה לדון בטיוטה סופית להצעה מוסכמת.

שיגור פטרול ישראלי לאל-חמה 04.04.1951

אל-חמה, אשר שכנה בקצה הדרום-מזרחי של האזור המפורז הדרומי, נשלטה על ידי הסורים. לפי הסכם שביתת הנשק היתה מובלעת אל-חמה מחוברת לשטח ישראל בפרוזדור צר, אולם הסורים חלשו בפועל על מעבר צר זה ושלטו עליו. המלון אשר באל-חמה היה בבעלות אזרחים ישראלים אשר סורבו מלהפעילו מחדש ולמעשה נמנעה כל גישה ישראלית למובלעת זו. במרס 1951 ניסו חברי היאחזות הנח"ל בית קציר (לימים, תל קציר) לבקר במעיינות אל-חמה. חיילים סורים חסמו את דרכם וגרשו אותם באיומי נשק. היה ברור שחידוש אחיזה במקום איננו משימה של מה בכך. הרמטכ"ל ידין אף אמר בשיחות סגורות: "כי ניסיון להבטיח ריבונות ישראלית מלאה במקום זה משמעותו מלחמה כוללת, ובכך לא רצינו".

ב־04.04.1951 אכן מתקיימת פגישה נוספת של ועדת שביתת הנשק בראש פינה, למציאת הסדר מוסכם להמשך פעילות מפעל ייבוש החולה. בו ביום יוצא פטרול ישראלי לאל-חמה לסיור נוכחות תוך ידיעה כי מוצבים כוחות צבא סוריים בכניסה לאתר. פעילותו של סיור זה מסתיימת במרחץ דמים ישראלי: שבעה הרוגים, שני פצועים ושבוי אחד. מחיר כבד זה בחיי אדם ותוצאות המפגש בין כוחות סוריים לכוחות ישראלים, חייב בדיקה של האירוע מתחילתו ועד סופו. נערך תחקיר אשר סווג כ"סודי ביותר". נסקור את מהלך האירוע מתחילתו ועד סופו. חלק א' – ההכנות לקראת היציאה. חלק ב' – יציאה לסיור, התנהלותו וסיומו.

א. מעיון במסמך בארכיון צה"ל המתאר את ההכנות לפטרול עולה: ³

א. נשלח כוח צבאי שרובו טירונים אל מול כוח סורי מאורגן, במוצב השולט על אם הדרך. כולם עולים חדשים בין השנים 1948-1950 (היחידה אליה השתייכו – גדוד 52 מחטיבת גולני).

ב. שדרת הפקוד המשטרתית והצבאית אינה בנויה להוביל קרב.

ג. משטרת טבריה מסרבת לבקשת פקוד צפון להוציא כתת שוטרים לסיור (לא נמצא נימוק).

ד. החלפת הנשקים: הרובה הצ'כי של הטירונים הוחלף ברובה אנגלי על מנת להידמות לשוטרים. עובדה זו הפכה את הכוח לעקר. ברשותו נשק שאינו יודע לתפעל.

ה. קשר לא תקין. תאום קשר לא נעשה ביסודיות.

ו. המסלול עובר במעבר הכרחי צר. גיא הריגה.

ז. חיפוי אווירי או חילוץ אווירי כפי התוכנית המקורית נשללו עוד לפני היציאה לסיור.

ח. מטרת הסיור כפי שנמסר – בדיקת הרכוש היהודי במקום.

ט. הפקודה המקורית – במקרה של התנגדות סורית, ביטול משימה. בהמשך שונתה הפקודה.

עיון מעמיק במסמך יוסיף עוד תמיהות אולם די בנקודות שהועלו. האם חשב מאן דהוא בשרשרת הפקוד, שנשלח כוח מנוער ולו מהגנה עצמית בלבד "לכבוש" את אל-חמה?

תוך כדי ישיבת ועדת שביתת הנשק הודיעו חברי הוועדה הישראלים על הוצאת הסיור, תוך הצעה לשלוח שני משקיפי או"ם להילוות אליו על מנת להיווכח שאינו פוגע באוכלוסייה הערבית באל-חמה, ובאותה הזדמנות לבדוק נוכחות צבא סורי באל-חמה ובחירבת תאופיק. המשקיפים אכן יצאו לדרך בשעה 16:30 מראש פינה. בשעה זו היה הפטרול כבר בסביבות כינרת. סביר להניח שליווי משקיפי האו"ם היה מונע את הקטל הצפוי. מדוע לא נעשה תיאום זה בזמן? וגם אם לא, מדוע לא ניתנה הוראה להמתין לליווי המשקיפים?

שליחת הסיור התבצעה חרף התנגדות מפקדת פקוד הצפון, שהניחה כי סביר שהסורים יתקפו את חיילי הסיור, וחרף הבעת התנגדות נמרצת של אל"מ דב ירמיה, מפקד חטיבה/מחוז 3. הוא חשש שהפטרול לא יצא חי ממשימה זו, אך בכך לא היה די לעצור פקודה שמקורה במטכ"ל. היו לו סיבות אמיתיות לחשש זה. לשלוח טירונים למשימה התאבדותית קרוב לוודאי, מדוע? אך למה לא שלח כתת חיילים לאחר סיום מסלול טירונות לפחות? וכי בכל חטיבת גולני לא היה כוח יותר מיומן? קשה להביע זאת, אך יתכן ולהיותם עולים חדשים היתה נגיעה בדבר? אם ניזכר בקורות העולים בשנות ה־50, אימהות הפכו  לשכולות כאשר השכול לא מוכח. ואולי, פרשייה שלהורתה אין ולו דבר עם תכנון צבאי בסיסי, לא תבוקר על ידי הורים עולים חדשים, שהדרך לממסד לא נהירה להם. בשורת האיוב על נפילת הבנים תתקבל כגזירת שמים. זה, בצמוד לחיסיון שהוטל על ידי הגורמים הצבאיים, יקבור את פרטי האירוע תחת מעטה הסודיות, מה שאכן קרה בפועל.

ב. היתקלות הפטרול בכוח הסורי ⁴ 

הסיור נתקל בכוח הסורי במרחק 350 מטר מהמוצב הסורי. שוטר צבאי סורי עצר את הסיור וביקש להמתין עד לקבלת הוראות ממפקדיו באשר למתן אפשרות להמשך הסיור. במוצב היו שני חיילים עם מקלע ורובה אחד. צפונית לו, שלושה רובאים להבטחת עורף המוצב ושני חיילים מימין למוצב מזוינים ברובה וברובה מדוכה. הסורים התנו את המשך הסיור בליווי משקיף או"ם. המפקח נאור השיב כי נוסע הוא לאל-חמה ובאם תוך חמש דקות לא יתקבל אישור סורי, בכוונתו להמשיך בסיור לבדוק את הרכוש היהודי במקום. ואכן המשיך הוא בסיור בהתאם להוראה שקיבל מפקד הפעולה. השעה 17:24. אש נפתחה מן המוצב. כוח הסיור לא השיב אש. כתוצאה מהירי הסורי נהג הרכב השני נפצע וגלגל רכב אחורי נפגע מכדור שגרם לתקר. הכוח נטש את הרכבים. מפקד הפעולה אשר היה ברכב השני הודיע כי מסר לסורים כי בכוונתם לחזור על עקבותיהם. הכוח החל בנסיגה. מפקד הכוח הורה ליסוב לאחור. לקח את הפצוע עמו וחבר לרכב שלא נפגע, עקף את הרכב הפגוע ואתו שאר המפקדים, חילץ לאחור עד 200 מטר מהמוצב, עד לשטח מת לגביו. אך הרכב שנותר מאחור לא יכול היה להיחלץ עקב התקר. בניסיונות נואשים להזיז את הרכב, נדרס למוות אחד החיילים אשר השתמש בגלגל הרכב האחורי כמגן. תשעה חיילים נותרו מאחור, לכודים. מפקד הפעולה הורה להם להתחמק לאחור. אש נפתחה לכיוון החיילים הנותרים גם ממשטרת אל-חמה. חוליה סורית בת שלושה חיילים איגפה את הכוח. בשלב זה החיילים הצליחו לירות אש בלתי יעילה. האם הצליחו לתפעל את אחד הנשקים? האם הפעילו את המקלע שצורף לרכבם? לא מוחוור די הצורך. החיילים שנותרו ללא מפקד ניסו פעולת חילוץ אחרונה עם הרכב. תקר נוסף הפך לאל ניסיון זה. החיילים ירדו שנית מהרכב. נתקלו באש סורית מהמוצב, ממשטרת אל-חמה ומהחוליה הסורית שהלכה רגלית באיגוף תוך ירי וסגירה על הכוח. מרחץ דמים זה הסתיים בנפילת שבעה חיילים – ששה מאש סורית, הרוג דריסה אחד ופצוע נוסף. חייל תשיעי נשבה ביחד עם הפצוע שלא היה נשק בידו, לאחר שהרימו את ידיהם לאות כניעה. הפצוע טופל על ידי הסורים. החייל שלא נפצע, נאזק. בחקירתם הזדהו כשוטרים, על אף כל מה שעבר עליהם, גם בפני אנשי האו"ם שחקרו אותם גם הם, בהמשך. חפציהם של השניים נשדדו על ידי שוביהם. טנדר שיצא בשעה 18:15 עם שני מפקדים – סמל סטרונוב, אחד ממפקדי הסיור שנטש את הכוח, בליווי קצין המבצעים של גדוד חי"ר 52 מחטיבת גולני. המטרה – חילוץ פצועים. במרחק 500 מ' מהמוצב ניסו ליצור קשר עם המוצב הסורי, תוך הנפת מטפחת לבנה. משלא נענו, שבו מ"משימתם" כלעומת שבאו. משקיפי האו"ם שיצאו מראש פינה לראות/ללוות את הסיור הגיעו בסביבות השעה 17:45 לאזור 'תל דובר' תוך פגישה על אם הדרך עם הרכב אשר הצליח לחלץ לאחור. מפקח המשטרה אשר הפקיר את החיילים שנותרו מאחור, תבע ממשקיפי האו"ם לפעול לחילוץ הפצועים. משקיפי האו"ם גם הם שבו לאחור למשטרת צמח תוך דיווח כי נפתחה לעברם אש. משם שמו פניהם חזרה שנית לראש פינה אל מקום ישיבתה של ועדת שביתת הנשק, תוך העברת עדכונים לוועדה על אודות התקרית. חברי הוועדה סיכמו להגיע למקום התקרית, כל צוות דרך שטחו הריבוני. המשלחת הישראלית מאובטחת על ידי מספר שוטרים, מכשיר קשר, בלוויית שני אמבולנסים אזרחיים ובליווי שלושה ג'יפים של אנשי האו"ם יצאה ממשטרת צמח לדרך בשעה 22:15. הגיעה בקשה להמתין עד להגעתם של משקיפי או"ם מהשטח הסורי אל המוצב. בשעה 22:30 נתקבל אישור לשיירה הישראלית כי ניתן להמשיך אל המוצב הסורי בליווי כוח האו"ם. החללים והשבויים וציודם באופן חלקי פונו בשני האמבולנסים. סיום אירוע – 05:30.

משעה 17:00 עד השעה 05:30 נמשכה "סאגה" זו עד לסיומה. אורך יום מלא, גורל החיילים לוטה בערפל, מקורות המידע תלויים בגורמי האו"ם. אותם גורמים אשר כוח החילוץ המתין לבואם עד אל תוך הלילה, הם אותם הגורמים אשר היו אמורים ללוות את הסיור תוך יציאה לשלום וחזרה בשלום. אך מידע זה נפקד מפקודת המבצע. על כל פנים, מהעולה מפרטי התקרית בחלק ב' שלה, שוב עולות שאלות די קשות ונעמוד על חלק מהן:

1. הסמל וקצין המבצעים של גדוד 52 מגולני יוצאים לחלץ את הפצועים. הם לא מאובטחים ונשקם – מטפחת לבנה. אחרי תקרית רצחנית שכזו, כיצד יכלו להעלות על הדעת שמטפחת לבנה היא המתכון לחילוץ? סיקור התקרית לא מצביע על נכונות מלאה להשלמת המשימה. המידע שבידם, 500 מטר מהם שוכבים פצועים המשוועים לפינוי. הדם שותת והחיים אוזלים. בתחילת אפריל, שעת הגעתם היא שעת דמדומים. למה ציפו? והסמל אשר נטש את חייליו פעם אחת, עושה זאת שוב.
2. סרן אריה פרידלנדר, החבר במשלחת הישראלית, מגיע עם משלחת מאובטחת. הוא אף ממתין עם המשלחת לבואם של נציגי האו"ם. מדוע לא דאג לעיכוב הסיור גם כן עד לבוא משקיפי האו"ם? יושב הוא בישיבה בראש פינה, מעדכן על צאת הסיור, רואה שיוצאים משקיפי או"ם ללוותם, אך הסיור לא מתבקש להמתין. אתמה!
3. כיצד לא נעשו הכנות למתן סיוע לסיור במידה שיהיה צורך בחילוץ?

מקבץ השאלות רב דיו אך די במה שהועלה. זה מספק על מנת להבין שנושא החילוץ בדרך צבאית לא היה על הפרק. באשר לקיבוע שם המבצע לדורות – "תקרית" – ברור לגמרי, שלא בכדי נבחר מינוח זה. לשמע המילה "תקרית" מצטלצלת לה היתקלות קלה כלשהי, שיד המקרה עומדת מאחוריה. במקרה דנן מדובר בסיור יזום של צה"ל ללא היתכנות סיומו בלא קרב. לא תקרית, לא קרב, אלא הקרבת חיילים במשמעותה הפשוטה של המילה. להיות הכוח מגולני אין לכך כל משמעות. גם אם היה הכוח מחטיבה אחרת, התוצאות היו בלתי נמנעות. אולי מפקד אחר היה יורה ברקים ורעמים עד לביטול פקודת היציאה, אם בכלל היה אחד כזה בנמצא, באותם ימים. תוצאת התקרית היא למעשה חיסול ריבונותה של ישראל על חמת גדר עד 1967. זאת במחיר: שבעה הרוגים, שלושה פצועים ושבוי אחד.

ששה מתוך החללים של תקרית זו הובאו לקבורה בבית הקברות הצבאי אשר בהר הרצל, ירושלים: ישראלי יצחק, כהן שמעון, בלס שמעון, לעוב נסים, סולוניקוב קלמן וכהן שמחה. החלל השביעי, כהן מרדכי, הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק. בספר ה"יזכור" של צה"ל, בו מובאים פרטי הנופלים ומקום נפילתם, צוין מקום הנפילה רק לשלושה מבין שבעת החללים: "נפל בקרב באל-חמה". ליד שמותיהם של ארבעת הנותרים צוין: "נפל בקרב". מה מקור השינוי ומדוע נקברו הששה שלא ליד מקום מגוריהם, שווה עיון.